...כעת אגיע לסיפור השני שלי.
ציינתי שהיו 2 פעמים עיקריות בהן חשתי את אותה תחושה של 'חייב להיות יותר מזה'. בסיפור הראשון חשפתי את מסעי המרגש ;) שבו התגלגתי מבחור ביישן וחסר תובנות על עולם הנשים, לגבר רומנטי עם אינספור הרפתקאות והיכרויות עם שלל בחורות מדהימות. סיפור זה מופיע במאמר קודם.
הרקע לסיפור הבא שלי דומה לזה של 99% מהילדים בעידן שלנו: מהזמן שהייתי ילד קטן הוריי אמרו לי 'תשקיע בלימודים. תוציא ציונים טובים. רק ככה תוכל להצליח בחיים.' ואני כמו כל ילד שהוריו הם 'הגורו הגדול', עשיתי כן. סיימתי הצטיינות בית ספר יסודי, הפתעתי בציונים בחטיבת הביניים, והתכוננתי להתחיל לימודים במגמת אלקטרוניקה ופיסיקה בתיכון.
אני זוכר שבסוף כיתה ט' הייתה לנו מעין הרצאה מטעם הצבא, בשיתוף עם ההורים. בהרצאה נעמד לפנינו קצין חביב, במדים מגוהצים, אשר סיפר בהתלהבות על מסלול חדשני שנקרא 'העתודה האקדמאית של צה"ל'. במסגרת המסלול, תלמידים אשר יסיימו תיכון בהצטיינות, במקום להתגייס כמו כל בן 18, יוכלו להמשיך ללימודים גבוהים על חשבון הצבא, תוך התחייבות ל-3 שנים חובה + 3 שנים קבע. בסיום הלימודים הם מתגייסים כקצינים, ותוך תעסוקה במקצוע, לצבור בו ניסיון רב, שיאפשר להשתבץ בעבודה טובה באזרחות בגיל 28. לכאורה - החלום האמריקאי! (רק שאנחנו בישראל).
ובאמת מסלול זה נראה הגיוני והמשך ישיר ללימודי האלקטרוניקה בתיכון. בדירבון רב מההורים נראה כי זה מה שיבטיח לי חיים של ביטחון ושקט כלכלי.
החלטתי ללכת על זה. סיימתי תיכון בהצטיינות יתרה, וחודש ומספר ימים אחריי שמלאו לי 18 שנים, חתמתי על חוזה, המתחייב ל-10 השנים הבאות. כך התחלתי את לימודיי בטכניון. הסמסטר הראשון היה מאתגר למדיי, השתדלתי לשמור את הראש מעל המים והתייצבתי בהדרגה. אני לא יכול להתחיל לספר את שלל החויות שצברתי כסטודנט, ההתפתחות האישית שעברתי, וכיצד השנים הללו היו מעצבות אופי מבחינתי - זה כבר סיפור בפני עצמו. השורה התחתונה היא שבמהלך אותן שנים נחשפתי לעולם הגדול ופגשתי תחומים שלא ידעתי שהיו קיימים בכלל בזמן שהייתי תקוע בין הספרים בשנותיי עד התיכון. בסוף השנה השלישית לתואר, הגעתי לפרשת דרכים...
לאחר שלוש שנים התחלתי לראות את התמונה הכוללת של חיי: ראיתי את עצמי לומד מקצוע שאני לא באמת אוהב, ודאי לא משהו שאני רואה את עצמי מתעסק בו כל חיי. דמיינתי את חיי עוברים ב-6 שנים בצבא, שלאחריהם אני מוצא עבודה בהיי-טק או כדומה, בה אני עובד מהבוקר עד הערב, רק כדי להרויח כסף 'טוב', ולמעשה חי במצב של לסחוב מיום-ליום כדי לסגור את החודש בכבוד. שמתי לב שאני מוותר בהדרגה על הרבה מאוד דברים שאני אוהב באמת לעשות, וזה לא נראה שזה הולך ומשתפר משם. התובנה הזאת הביאה אותי לשלב של תסכול בחיי.
אני זוכר ערב אחד בסוף הקיץ, שישבתי עם חבר טוב על הספסל ברחוב בנהריה, סתם לדבר ולהרהר קצת על החיים. סיפרתי לו על המחשבות שלי באותו זמן, והשאלה היחידה שחזרה ועלתה לי בראש היא: "האם זה כל מה שיש בחיים?". הוא בדיוק עמד לטוס עוד כמה ימים לשבוע בעיר המסיבות ההונגרית - בורגאס, עם עוד מספר חברים טובים. הוא הציע לי לבוא אתם, אבל אני נתתי סירוב כפוי. אמרתי שאני לא רואה את עצמי כרגע מוציא כמה אלפי שקלים לצאת לשם לבלות. בתוך תוכי קינאתי בו, רציתי כל-כך ליסוע אתם, אבל ההרגשה הזאת שהגעתי למיצוי של כל מה שאני עושה כרגע בחיי... פשוט לא נתנה לי לחוות את ההנאות המטורפות של החיים. ידעתי שלפני שאני עושה כל דבר אחר עכשיו - אני חייב קודם לפתור את הסוגייה הזאת.
עכשיו, אני לא יודע כמה מכם מאמינים בציטוט הזה מהתנ"ך - "בקש ותקבל (Ask and you shell Recieve)". מעט ידעתי באותו זמן - אבל היקום התחיל לסדר את עצמו בהתאם, כדי להביא לי מהר מאוד את הפתרון...
עם תחילת הסמסטר ה-7 (והלפני אחרון) בטכניון, חבר טוב שרכשתי על הדרך מתחום הפיק-אפ, התחיל לנדנד לי ש"יש משהו פשוט מדהים שאני צריך לראות!" וש"זה הולך להעיף לך את התחת". הבחור הזה היה אחד האנשים שפשוט כיף לצאת אתם לבלות, תמיד במצב רוח טוב, תמיד מרים לך את האנרגיות - אז לא פלא שנהייתי ממש סקרן לשמוע "מה כל-כך חשוב שאני אראה?".
אחריי יותר משבועיים של הפצרות חוזרות מצידו, ואיחורים לפגוש אותו בזמן מצידי, בערב גשום אחד אספתי אותו עם הרכב מהדירה שלו בחיפה, ויצאנו לנסיעה מאוד לא ברורה לכיוון נצרת עילית. אחריי נסיעה של כמעט שעה הגענו לבניין דו-קומתי, הממוקם ליד פאב-מסעדה סיני, שבקומתו העליונה ישנו סטודיו לסלסה. במקום פגשתי שני אנשים מעניינים, שאמנם לא ידעתי את זה אז, אבל הם עמדו להפוך למורי הדרך שלי בדרך החדשה שהכרתי שם.
הוצג לפניי קונצפט של חברה חדשה בעולם התיירות, שבחיים לא הכרתי קודם, אשר מאפשר לחברי המועדון בה לצאת לטייל מסביב לעולם, ובמקביל להיות שותפים להרחבתו של המועדון בארץ. למי שכבר מכיר את התחום - כן, זוהי חברה בשיווק רשתי. המצגת הסתיימה, ואני הייתי עם ראש מנופח. ומבעד לים החומר שנכנס אליי למוח, משהו בי אמר - בינגו! "זה בדיוק מה שחיפשתי כבר כל-כך הרבה זמן."
עם ההחלטה הזאת יצאתי לדרך. דרך שלאורכה הבנתי שמה שקפצתי עליו הוא הרבה יותר גדול ממה שחשבתי: הבנתי שניתנה לי הזדמנות להביא את עצמי בעתיד לחופש כלכלי, לא יודע אם אתם מבינים - אבל זה אומר לא להיות חייב לעבוד יותר במשהו שאני לא אוהב רק בשביל לסגור את החודש. ה"מוצר" שקיבלתי היה אפשרות לטייל במקומות שרק ראיתי בטלויזיה עד כה - וכך קרה שיצאתי במשך השנה שלאחר מכן ל-4 חופשות מדהימות בחו"ל, שבדיעבד נראות לי כמו חלום. במועדון הזה יצא לי לפגוש ולעבוד עם קואצ'רים (מאמנים אישיים) מהטובים בעולם, ובעצם לחוות התפתחות אישית מטורפת, משהו שכמהתי לו בדחף פנימי חזק עד אז. וכמובן שככל שהמועדון צבר תאוצה רכשתי חברים נהדרים באיכות שכבר שנים אני מחפש. כן, זה נשמע הזוי. ולא, אני עדיין לא מיליונר - אבל אני בדרך. ;)
סיפרתי כאן לא מעט (בכלל לא מעט) על פריצות הדרך שעברתי בחיי בשנים האחרונות. דברים שגיליתי על החיים שגרמו לי להבין שיש עוד הרבה לגלות, ושהדרך שלי כאן עוד ארוכה. זה פתח עבורי את הדלת למסלול חיים קסום, שבו אני בוחר לחוות כמה שיותר, ולחיות את החיים האלה במלואם, בידיעה ברורה שתמיד: חייב להיות יותר מזה!
אם בא לכם לקבל יותר מידע, כנסו לאתר שלי. :)
שלכם תמיד,
מתן באום.
מתן באום - matanbaum.com
פגשו אותי גם בפייסבוק: www.facebook.com/matanbaum
